<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ראיתי מקום שעושין אירוסין [ונשואין ביחד, מהו לברך ברכת אירוסין ונשואין] על כוס א'. ואומר רבי הרוצה לעשות כן אומר[ין] לו שתה מה שנשאר [בכוס], ומזוג כוס שני לברך [עליו] ברכת נישואין, לפי שאין אומר[ים] שתי קדושות על כוס אחד (ואין) [דאין] עושין מצות חבילות [חבילות]. ואין לומר דהני לאו [שתי] קדושת קרי להו. דכל שתי ברכות שתי קדושות הן. דהא גבי קידוש וברכת המזון הוא דקאמרי[נן] אין אומר שתי קדושות כולם [על כוס אחד] בערבי פסחים. [ד]ה(ו)א דאמר[ינן] בפסחים [ק"ו ע"א] ש[מה] מ[ינה] תמנו וכו' עד ש[מע] מ[ינה] אומר שתי קדושות על כוס אחד, הני מילי בדלא אפשר, שאין לו אלא כוס אחד בלבד. כך אמר רב[י].
מעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונשואין ביחד, ולאחר שק(י)דש הביאו לו כוס לברך ברכת אירוסין, ובירך המברך בורא פרי הגפן וברכת אירוסין. ולאחר שבירך ברכת אירוסין שתה. והביאו לו כוס אחר לברך ברכת נישואין [ו]שכח ולא אמר בורא פרי הגפן והחזירוהו [רבי]. ושאלנו לו מה טעם, שהרי בירך מתחלה בורא פרי הגפן עם ברכת אירוסין. וא[ף] ע[ל] פ[י] שכוס שני אינו אלא של נישואין יכול לפטור עצמו (מברכה) [בברכה] אחת של בורא פרי הגפן. א[ף] ע[ל] פי ששתה בכוס ראשון של אירוסין הואיל ולא אמר בנתיים על הגפן ועל פרי הגפן, מידי דהוה אשותה בסעודה שאפי[לו הוא] שותה עשרה כוסות אינו מברך אלא בכוס ראשון. והשיבני רבי, שאני סועד דקביע סעודת[י]ה, אבל האי לא קבע דברכת אירוסין לחוד וברכת נשואין לחוד. ובנישואין הוא דתקינו רבנן שבע ברכות ובלא בורא פרי הגפן אינו אלא ששה. שהכל, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא ששון. לפיכך צריך לברך בו[רא] פ[רי] הג[פן] בכוס [של] נשואין, (ו)[ד]ברכ[ת] אירוסין לחוד [ונשואין לחוד], שמנהג זה שנהגו [לעשות] אירוסין ונישואין ביום א[חד] אינו אלא לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין. שאם עושין אירוסין קודם נישואין, גנאי הוא לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום. לפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונישואין ביחד, ונפטר[ין] בסעודה אחת. ולכך אמר לנו ר[בי] שלאח[ר] ששתה המברך בכוס ראשון של אירוסין צריך לברך (בפה"ג ו)על הגפן [ועל פרי הגפן] אלא מפני טורח ותמיהת בני אדם נמנעים מעשות כן.
יסוד דכתובו[ת] בפר[ק] קמא. (באגרתא) [בגדתאה], עיר שבבל [ושמה בגדת] ובפס[ק] סידורא של רב שרירא [גאון] היא נזכרת. [כשמקדשה] מברכין (על) [כל] ברכת חתנים כדמפרש. [אמר] אביי [ו]ביהודה שנו, [הא דר' יהודה, ביהודה שנו], שמתייחד עמה באירוסין כדי שיהא לבו גס בה, כדלקמן, לפי[כך] מברכין ברכת חתנים מתחלה, כדתניא במסכת כלה, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ואסר לנו את הארוסות, מדרבנן, שגזרו על הייחוד דפנויה, ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה כדפרשינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואדרבנן נמי מברכין וציונו ואסר לנו כדאשכחן נמי בנר של חנוכה. והתיר לנו, את נשותינו הנשואות [לנו] על ידי חופה וקידושין. אבירכ[ת] פירות, בורא פרי העץ. ברכת מצות, על השחיטה ועל המילה, דכיון דכולה [חדא] הודאה היא ואין הפסק בקשה בנתיים לא בעי חתימה כדאמרינן בערב[י] פסחים [ק"ה ע"א] ברכת המצות טעמא מאי משום דהודאה היא, והאי נמי כולה הודאה היא. מידי דהוי אקידוש, כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה, כי התם דבההוא חתמינן משום דיש [בה] הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש. מאי מברך אמר רב יהודה וכו', נראה בעיני, סדר ברכות שנסדרו על עיסקי הזווג אינו אלא מאשר יצר ואילך, שאותה ברכה מתחלת (בדבר) [לדבר ב]שניהם, אשר יצר את האדם מדבר בזכר, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, היא הנקיבה. שוש תשוש, לפי שאנו צריכין להעלות זכרון לירושלים על ראש שמחתי[נו] ש[נאמר] [תהלים קל"ז] תדב[ק] לשוני לחכי [וגו']. שמח תשמח, ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה ובטוב לבב, ואשר ברא לשם כל ישראל, ולפי שהסדר מתחיל מאשר [יצר] לפיכך פתח בה בברוך וחותם בה בברוך כדרך כל ראשי סדר[י] ברכות, [ו]שוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחבירתה לא פתח בה בברוך, שכן תקנו לכל ברכות הסמוכות אחר הראשונה על הסדר, ואשר ברא מפני [שנאמרה] יחידות ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות, לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולחתום בה בברוך, (אלא) [אבל] שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים [שם] לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה (בו) [לו] שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום הוא, וברכה זו לכך נותקנה, [ומשעת אסיפה היא ראייה לברך], אלא כיון שיש [ברכה על ה]כוס (ברכה הסדירום על הכוס לברכה ולסדרם) [הזקיקוה לסדרם עליו], מידי דהוה אברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת, דאמר[ינן] [ירושלמי ברכות פ"א ה"ה] [רבי] מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס, ולפי שאינה (מראש) [משאר] סדר הברכות וכולה היא הודאה אחת לא חתמו [בה] בברוך, מידי דהוי אברכת פירות ומצות, (וכל כך) [וכן] ברכת יוצר האדם שתיקנוה[ו] ליצירה [ראשונה] של אדם הראשון כדלקמן, אי למאן דאמר שתי יצירות הוי, אי למאן דאמר שתי יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן, מכל מקום אינה מסדר ברכ[ת] הזיוג, דהא ביציר[ה] ראשונה אכתי נקיבה לא הוה, ואם תאמר למה היא באה, מתוך שאנו מברכין על יצירת השנייה תיקנו אף על הראשונה שהוא עיקר [ו]תחלתו. והתקין לו ממנו, מגופו ומצלעותיו. בניין עדי עד, בניין שהוא נוהג לדורות (והוה) [וחוה] קרי [לה] בניין, על שם, ויבן ה' אלהים את הצלע. עקרה, ירושלים. ריעים (ואהובים) [האהובים], החתן והכלה שהם ב' ריעים (ואהובים) [האוהבים] זה (על) [את] זה. כשמחך יצירך, כמו ששמחת [את] אדם הראשון. בגן עדן מקדם, דכת[יב] ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם [וגו']. משמח חתן וכלה, ובאחרונה משמח (ה)חתן עם הכלה. לפי ששמחת ברכה [ה]ראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומר[ים], שהרי תפילה היא שמברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם, לפיכך אין לחתום בה משמח (ה)חתן עם הכלה, דמשמע איש (באשה) [באשתו] אלא [ברוך ה'] המשמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב, ובאחרונה שבח הוא שמשבח להק[דוש] ב[רוך] ה[וא] שברא חתנות [דיבוק] איש באשה על ידי שמחה וחדוה, לפיכך יש לחתום משמח חתן עם (אשתו) [הכלה], שהיא לשון שמחה איש באשתו. (ברוך) [ברוך חמש], שהכל, ואשר יצר, [ו]שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא.
<h2>דף כח.</h2>
וששאלתם קיום שטרות בקרובים שני אחים מהו, שיעידו כי חת[י]מות יד אביהן זאת, ומתקיימת עידותן, או צרוכין להצטרף עימהן אחר. בהדיא אמרי[נן] בגמ[רא] שצריך להצטרף עמהן אחר. ואפי[לו] היו האחין עשרה, דהא אמר, נאמר אדם לומר כתב ידו של אבא זה, כתב ידו של ר[בי] זה, כתב ידו של אחי זה, שהן קרובין, אבל צרוכין עד אחר להצטרף עמהן. ואפי[לו] היו הן רבים. דבע[י]נן, דלא נפק נכי רביעא דממונא אפומא דאחי. ומפורש הוא בבבא בתרא דנזיקין.
<h2>דף פז.</h2>
וששאלתם מי שנשא אשה והכניסה לו משלה אלף זהובים, והוסיף לה תוספת, שכתב הכתובה על מאתן זוזי דרבנן, ונמצא סכום הכתוב[ה] שני אלפים ומתו. וכל העול(י)ם יודעים כי לא הניח אלא חמש מאות בלבד. וכשהוציאה כתובה ויפרע אותן החמש מאות בלבד אמרו לה היורשים לא תיטול עד שתשבע. והיא אומ[רת] עשו שיעור כתובתי על ידי שליש ואחר כך אשבע. והן אומרים, הואיל ותנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. כך ראינו כי דבר זה אינו מפורש בגמרא אבל תיקנו הישיבות דבר שיש לו תקנה לאלמנה וגם ליתומים. כי אמר(י)[ו] להשביע[ה] אי אפשר שיכולה היא לומר תנו לי כתובתי ואני (נשבעתי) [אשבע] ליתן לה(ם) בלא שבועה אי אפשר שהלכה רווחת היא, הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, תיקנו שתהא נוטלת או מחצה או שליש או רביע ומחרימין בשם שתפסה יותר מכתובתה. והשיבו, תסמכו על ההוא דתנן אין אלמנה נפרע[ת] מן היתומין אלא בשבוע[ה] נמנעו היורשין מלהשביע התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה, שלא יעכבו אותה מלהנשא(י).
<h2>דף פז:</h2>
וששאלתם, מי שנחשד בעבירה ויצא עליו קול בכל המדינה, ועד אחד מעיד בו והוא כופר, מהו להשביעו. כך ראינו שאין עסק בכאן לשבוע[ה] כלל. אבל משום החשד המצוי מלקין אותו י"ג שהן מכות מרדות דהא אמר רב מלקין על לא טובה השמועה, וכך נהגו בישיבות. ונהגו להלק[ות] מרדות למגלח בחולו של מועד או לנועל מנעליו בימי אבלו וכדומה להם. ואמר[ו] רבותינו [נזיר כ"ג ע"א] האשה שהפר לה [בעלה] ולא ידעה שהפר לה [בעלה] ועברה על שבועתה, ר' יהודה אומר אינה סופגת את הארבעים, אבל סופגת היא מכת מרדות, מכלל שיש לנו מלקות קטן. ומניין שהוא י"ג. דתנן לגבי ארבעים [מכות כ"ב ע"א] אין אומדין אותו אלא [ב]מכות הראויות להשתלש. ואין לזה המלקות הקטן מקום ידוע אלא אם ירצו בגבו או ברגליו או בעגבותיו. ואם שם חשד, מלקין את העד האחד שהעיד עליו בדבר עבירה ממעשה הזיגוד, דאמ[רינן] בג(י)מרא [פסחים קי"ג ע"ב] טוביה חטא וזיגוד מנגד. ואם ישביעו את הנחשד לאחר שמלקין אותו מכות מרדות שלא יוסיף לעשות עוד מה שעשה, הרי זה יפה. אבל על מה שעבר אסור להשביעו. ועוד אין משביעין, מי שלא באו שני עדים להעידו, אלא על טענת ממון, אבל דבר שלא יתחייב ממון [אלא] נידוי או מלקות, אם באו שני עדים עליו מנדין אותו או מלקין עליו. ואם לא באו שני עדים פטור. דאמר כי הוא זה. פי[רש] דבר של ממון אם טוענו ממון והוא כופר בו, ואין עדים, משביעין אותו שבועת היסת ומיפטור. ואם יש לו עד משביעין אותו שבועת התורה. שנאמר, לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. ואמרינן עלה, לכל עון אינו קם אבל קם הוא לשבועה, להכחיש עד אחד.
<h2>דף קא.</h2>
ואשת איש שנשתמדה ומתה, אם היתה תחת בעלה [ומתה] אם יכול לטול כתובת(ו)[ה] וכל מה שנתן לה יטול ממנה. (דכד) [דכן] כתב לה אדעתא דמשמע[א] אליה ועיקר (דידה) [דירה] בהדיה, וכיון שנשתמדה שחתה לנפשה, ואסור [ב]תשמיש המטה דיליה, (ולתת) [ולית] לה כתובה עליה כלל. אבל ירושה דילה לא ירית לה, דירוש[ת] הבעל מן ולשארו [הקרוב אליו] וירש, מלמד שהבעל יורש את אשתו, [והאי](ו) כיון דאישתמדא נפקא לה משארו, ולא ירית לה.
